תפיסת הפרישה… בראי הנתונים
מערכות גדולות וארגונים נוהגים/אוהבים להעריך אנשים על בסיס נתונים מספריים. זה קל, פשוט, ניתן להשוואה ומאפשר קבלת החלטות.
במסגרת דף דעה זה אתייחס למספר המייצג את הגיל הכרונולוגי, הנגזר כמובן מתאריך הלידה ומצביע על מועד הפרישה שלנו.
מועד זה משתנה (לעיתים רחוקות) עפ"י תוחלת חיים או בין מגזרים.
השיטה האמורה בו מספר מוגדר מלמד על ערך מלווה אותנו מגיל צעיר, החל בציוני ביה"ס, דרך ציוני קבלה ללימודים גבוהים, דרך נתוני גיוס וכמובן להגדרת גיל הפרישה.
לכל החלטה עפ"י שיטה זו יש יתרונות וחסרונות מובנים.
במסגרת זו אתייחס להחלטה על פרישה לפי גיל והשפעתה על הפורש. לפרישה ממעגל העבודה השפעה על תפיסת הפורש את עצמו, הוא מתחיל לאמץ לעצמו התנהגויות ותפיסות המתאימות לקיבעון שלו, אודות ה"פנסיונר"…זה יכול להופיע בקצב ההתנהלות, בביטחון העצמי, ביחסי האישות ("אני הרי פנסיונר…") בהזנחת ההופעה ("בין כה וכה אני לא פוגש אנשים") במוטיבציה להתמודד עם אתגרים אינטלקטואלים ("בגילי…") הסתייגות בהצטרפות לפעילות ("למי יש כח לזה") ביציאה לבילוי ("אין לי חשק") וכו'.. וכו'…
לנוכח האמור אני מבקש להאיר תובנה לפורשים בכל הגילים והמגזרים. הגיל הכרונולוגי הוא מספר ממוצע שעושה חיים קלים למערכות – אסור להתייחס ולאמץ אותו.
הרי כולנו מכירים את בן ה- 60 + שמתנהל כמי שעתידו.. מאחוריו ואת האחר שהוא מלא חיוניות, אנרגיה ותאוות חיים ומתנהל כמי שכל החיים עוד לפניו..
זאת משום שהאנשים שונים, אם בגיל צעיר יש דמיון ביכולות המוטוריות החברתיות, הפיזיולוגיות והנפשיות של הילדים, הנערים או הבוגרים, הרי אחרי גיל 50 השונות היא מדהימה…